אזהרה: כתב בספר חרדים, אין לאב או לאם לנשק בנם או ביתם שמתו. ואל יניחום לעשות כן. 
גם אין לשום אדם ונפשו מרה לו לומר למת שיוליכנו אחריו, 
וכל שכן שאין לתפוס ידו בידו של הנפטר ולומר לו דברים אלו.
 

ישנם 2 מנהגים כמה זמן אין ליגוע במת לאחר פטירתו: 

  1. מנהג ירושלים- חצי שעה. 
  2. במקומות אחרים נוהגים 20 דקות. 
  3. מיד לאחר מכן מברכים ברכת דיין האמת וזה הנוסח 

" ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת " 

  • בשעת יציאת הנשמה כל מי שעומד שם צריך לקרוע , ויבואר עם הדבר בהמשך בהלכות קריעה , 
  • וכן כשמת בשבת חובה לברך ברכת דיין האמת אמנם אין קורעים ואין אומרים צידוק הדין . 
  • מנהג לשפוך כל מים שאובים שנמצאים בשכונת המת. 
  • ומדוע?- ישנם שני טעמים בדבר : 
  • לפי שמלאך המוות מפיל במים טיפת דם המוות. 
  • כיון שאסור לאדם להודיע לחברו הודעה מצערת ושפיכת המים הוא ההודעה שידעו בכך שמת בו מת . 
  • כל הנאמר בדין זה הוא רק במים שאובים ומים הנמצאים בכלים פתוחים אבל במים שסגורים בכלים אין איסור . 
  • שכונת המת פירושו: 3 בתים מכל צד שהמוות נמצא בו. 
  • לענין בנין שיש בו קומות ומת בו מת הבתים שנאסרו המים שנמצאו בהם ישנם 2 דעות בזה יש שכתבו לאסור רק בקומת המת , ויש שכתבו לאסור כל הדירות שיש בבנין , 
  • במקום שמת גוי צריך לשפוך את המים כנ"ל. 
  • מת בשבת-אין לשפוך את המים. וטעם הדבר כדי שלא יתעצבו השומעים ויתבטלו מעונג שבת. 
  • אם אפו את הפת במים הללו הפת אסורה ומכל מקום יעשו שאלת חכם . 
  • ילד שנפטר בתוך 30 יום ללידתו, המים אסורים. 
  • אם ברך על מים ושמע שיש מת בעיר, ישתה מעט וישפוך את שנותרו. 
  • אין לשתות או לאכול בחדר שנמצא בו המת. 
  • אין לנהוג קלות ראש במקום שהמת נמצא ולכן גם אלו שלוקחים את המת ברכבם או בזמן שעושים טהרה למת, יזהרו בדבר מאד. 
  • אסור לברך או ללמוד תורה במקום שהמת נמצא. 
  • אסור להניח את המת יחידי, אלא צריך לשומרו אפילו ביום. וזו חובה משום כבוד המת.

 

קריעה
 
המשפחה והחברים הקרובים מתכנסים בחלק הפנימי של בית הלוויות, בסמוך ל'במה' ממנה יינתנו ההספדים.
על-פי מסורת ישראל, הכוהנים שבין המלווים אינם נוהגים לעמוד תחת קורת גג אחת עם המת, אלא אם כן הנפטר הוא קרובם מדרגה ראשונה. לפיכך, בדרך-כלל מוקצה להם סככה נפרדת המשקיפה על האולם המרכזי.
בחלק מן המקומות, ישנו חדר התייחדות פרטי בו תוכלו לשהות מספר רגעים ולהיפרד מן המת. אם תרצו להיות לבדכם, תוכלו לבקש מאנשי החברה קדישא לעזוב את החדר.
גילוי פניו של הנפטר נעשה בדרך כלל רק בפני אחד מבני המשפחה אשר מתבקש לזהות את המת ולוודא כי מביאים לקבורה את האדם הנכון.
עם זאת, אם תעמדו על כך, יכבדו ברוב המקומות את בקשתכם.
 
לפני תחילת ההספדים,
מנהג אשכנז יתבקשו בני המשפחה הקרובים של הנפטר (הורים, בעל/אשה, בנים ובנות, אחים ואחיות) לגשת למקום בו ניצבת מיטת המת, בזה אחר זה, לביצוע טקס הקריעה.
מנהג ספרד ומנהג תימן מתבצעת הקריעה בבית בשעת שמיעה על הפטירה לאחר הקבורה (מעט מעדות המזרח) נוהגים לקרוע.
הקריעה מותנה, כמובן, בהסכמתכם,
ניתן לדלג על שלב זה אם הוא גורם לכם התנגדות וחוסר נוחות, בתיאום עם החברה קדישא.
כדאי לדעת כי טקס הקריעה עשוי להיות קשה במיוחד לאבלים, משום שהקריעה נעשית בדרך-כלל אל מול מיטתו של הנפטר.
 
טקס הקריעה הוא מנהג מסורתי על-פיו קורעים האבלים קרע בבגדם, כסמל לקרע או לחלל שנוצר בנפשם עקב רגשות הכאב על פטירת הקרוב. מקור המנהג במקרא, בקריעה שקורע יעקב אבינו בבגדיו בהתאבלו על בנו יוסף, אותו חשב למת (בראשית ל"ז 34).
בתקופת התלמוד נהגו אבלים לקרוע קריעה בבגדם בעצמם, ברגע שראו או שמעו את דבר הפטירה.
היום נוהגות מרבית העדות לבצע את הקריעה בבית הלוויות מחמת שכן הנהיגו ואין זה דבר שמקורו בהלכה .
את הקרע מבצע בדרך-כלל אחד מחברי החברה קדישא (במידת האפשר, גבר עבור גברים ואישה עבור נשים), אם כי אפשר שיעשה זאת אחד הקרובים או הידידים.
הקרע נעשה בבגד העליון (חולצה) מעל החזה. באבלות על הורים נעשה הקרע בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר הקרובים - בצד הימני.
הקרע צריך להיות משמעותי, כשמונה סנטימטרים וחצי (טפח = 3.5 אינצ'ים), והוא נעשה בסכין ולא במספריים.
בדרך-כלל יקרע איש החברה קדישא או הרב או כל איש או אישה רק את תחילת הקרע, והאבל יגדילו על-ידי משיכת דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה.
אין קשר בין הברכה שמברכים דיין האמת לבין מעשה הקריעה אלא כל אחד מצוה בלחוד ולכן ישנה אפשרות לקרוע אחר הברכה .
 
יש שנהגו שהאבל עומד על רגליו (במידת האפשר) בזמן הקריעה, ולאחריה מברך את הברכה המצדיקה את הדין - על הטוב ועל הרע שבו:
"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת".
 
אם הפטירה אירעה בחג, והשבעה נדחתה לאחרי החג, יש נוהגים לדחות גם את הקריעה לזמן תחילת השבעה. ויש הנוהגים לקרוע על פטירת אב או אם אפילו בחול המועד,
ויש שנהגו לקרוע גם על שאר קרובים בחול המועד וכן מנהג ירושלים ומנהג קהילות ספרד.
 
נוהגים כי החולצה הקרועה לא מוחלפת ונשארת על גוף האבלים במשך כל ימי השבעה.
אם הקרע גדול מדי, ניתן להקטינו בסיכת בטחון, אולם אין לתופרו אלא לאחר שבעת ימי האבלות, ועליו להיראות לעין כסמל על האבלות.
בתום האבל, יש הנוהגים לתפור את החולצה הקרועה ולהחזירה לשימוש (באבלות על הורים, לא נהוג לתקן את הקרע) ויש הנוהגים להשליכה.
הלויה וקבורה
  • הלוויה יוצאת בדרך כלל מבית הלויות המקומי מ"בית מועד לכל חי" הנמצא בשערי בית העלמין, או מבית הנפטר.
  • טרם צאת הלויה מתבקש אחד הקרובים לזהות את הנפטר. לאחר הזיהוי אומר איש החברה קדישא או חזן פרקי תהילים ופסוקים מתאימים.
  • בפתח בית העלמין אומרים האבלים את תפילת "קדיש" ולאחר מכן קורעים קריעה על הנפטר.
  • יש להזכיר לציבור שיש לומר נוס ברכה שנתקנה במיוחד בכניסה לבית העלמין למי שמגיע אחת ל-30 יום , או למי שמגיע בתוך 30 יום ונתוסף נפטר נוסף .
  • הקריעה הינה סמל לאבלות – חיתוך דש הבגד בסכין על-ידי איש החברה קדישא. בעת החיתוך אומר האבל את הברכה "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, דיין האמת". אצל אבלים על אב או אם נוהגים לקרוע בצד שמאל של הבגד (צד הלב) על קרובים אחרים בצד ימין.
  • מקור מנהג זה בסיפורי התנ"ך. בסיפור מכירת יוסף כאשר מגיע ראובן לבור המים בו נזרק יוסף ורואה כי הבור ריק הוא קורע את בגדיו וכן עשה אביו יעקב כאשר בישרו לו על מות יוסף.
  • וכן דוד ואנשיו קרעו את בגדיהם כששמעו על מות שאול ויהונתן במלחמתם עם הפלישתים
  • מצווה ללוות את המת והוא בכלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ומהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.
  • יש לעשות הכל כדי להביא את המת לקבורה באותו יום.
  • כשמלווים את המת נהוג לומר פרקי תהילים, ובייחוד מזמור צ"א "יושב בסתר עליון"
  • ובהלווית אשה אומרים גם פרק ל"א במשלי "אשת חיל",
  • בקרב עדות המזרח נוהגים לומר גם "אנא בכוח כו'", "ומי א-ל כמוך".
  • נוהגים בשעת הלוויה לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר ולומר: הנני נותן צדקה הזאת לתועלת הנפש שיצילה הקב"ה מכל פורענויות ותזכה לעלות למעלת הצדיקים.
  • יש נוהגים כשעוברים עם הנפטר על יד בית כנסת נעמדים עם המיטה, ואומרים המשנה "עקביא בן מהללאל אומר" (פ"ג דאבות) וב' פסוקים מצידוק הדין "הצור תמים וגו'", גדול העצה ורב העלילה וגו'" אחר כך אומרים הבנים או קרובים אחרים קדיש.
  • ויש שנוהגים שמספיד אחד ממכירי הנפטר .
  • אחרי הקבורה וסתימת הגולל אומרים "צידוק הדין", בימים שאין אומרים בהם תחנון או כשהקבורה בלילה אין אומרים, ולאחריו אומרים "קדיש הגדול".
  • אחרי אמירת הקדיש מרחיקים ד' אמות מהקברים, ואנשים המלווים נעמדים בשתי שורות, והאבל חולץ מנעליו ועובר בין השורות, והעומדים בשורות מנחמים אותו ואומרים: "המקום ינחם אותך (לרבים אומרים אתכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים",ויש שנהגו שהאבל עומד ועוברים לפניו ואומרים לו תנוחמו מן השמים .
  • גם בלוויה בחול המועד עושים שורה רק האבל אינו חולץ מנעליו.
  • נוהגים בעת החזרה מלוויה את המת תולשים עפר ועשבים ומשליכים מאחור ואומרים: "זכור כי עפר אנחנו", ואחר כך רוחצים ידיהם ואין מנגבין.
  • נוהגים שאין נוטלים הכלי לנטילה מיד מי שגמר לרחוץ, רק מי שגמר שם הכלי מהופך והשני לוקחו. נוהגים ללוות את האבלים מבית הקברות עד ביתם.

 

הקבורה
  • לאחר הקריעה ואמירת ברכת "דיין האמת" מוציאים את המיטה אל הקבר. המיטה נישאת על-ידי נושאי מיטה שהינם בין האבלים.
  • בעת כיסוי הקבר אומרים שלוש פעמים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו".
  • לפני חתימת הגולל אומר פרק תהילים ולאחריו "קדיש" ותפילת "אל מלא רחמים".
  • סדר מנהג תימן שונה ויש לעיין לעיל .

חדשות ועדכונים

נרשמו לנישואין

כאן יוצגו זוגות שנשרמו לנישואין

פתח דבר

דבר ראש העיר

חי אדיב

 

דבר יו"ר הוועדה

אבי בלושטיין