כדי שתדעו מה בדיוק אתם עושים בכל שלב ושלב, כתבנו כמה מילים על טקס החופה…


כתיבת הכתובה

עוד קודם הטקס, יושבים לכתוב את הכתובה (המלצה שלנו, לפחות חצי שעה קודם השעה המיועדת לחופה).

שטר הכתובה תוקן בעידן פטריארכלי בו לא היה שיוויון זכויות ולא היה לנשים כל יכולת פיננסית כזו ו/או אחרת, דבר שתוקן חלקית ע"י שטר התחייבות של הבעל המשעבד את כל נכסיו לאשה – בין בחייו ובין ח"ו לאחר פטירתו. והתקינו לכתוב בכתובה סכום כסף שהאשה תקבל במקרה אלמנות או גירושין, כדי שתוכל להתחיל את חייה בכבוד.

בכתיבת הכתובה נוכחים: הרב, החתן, שני עדים (הרב יכול להיות אחד מהם), ונהוג שגם האבות מצטרפים (לא חובה, וכגון במקרה ואין אב וכיו"ב – ניתן לכתוב את הכתובה גם בלעדיהם). כמו"כ אין איסור על הכלה להצטרף ולהיות נוכחת.


הכניסה לחופה

מנהגים שונים יש בענין, ונזכיר שנים מהם:

* החתן נכנס לחופה מלווה באביו מימינו ואב הכלה משמאלו. והכלה נכנסת מלווה באמה מימינה, ואם החתן לשמאלה.

* החתן נכנס עם הוריו. והכלה נכנסת עם הוריה.

נהוג שקודם החופה החתן מכסה את פני הכלה בהינומה.


סדר העמידה בחופה

החתן והכלה באמצע, הכלה לימין החתן. האבות לשמאלו (כשאביו לצדו), והאמהות לימין הכלה (כשאם הכלה לצדה).

פעמים והורי כל צד עומדים לצדו.


ברכות הקידושין

קודם כל מעשה מצוה – אנחנו מברכים ברכה. כאן, עקב השמחה – מברכים גם על יין.

הברכות הם של החתן, אך מחמת ההתרגשות הגדולה – הרב מברך עבורכם, ואתם עונים אמן.

אחר הברכות, החתן שותה מהיין, ואם הכלה משקה את הכלה.

כיון שיש חשש שהיין ישפך על שמלת הכלה, נכון לנגב תחתית הגביע קודם שתיית הכלה (ויש שמחמת זה מקדשים על יין לבן ולא אדום…).


נתינת הטבעת

נתינת הטבעת מהווה סימן והוכחה לרצונה והסכמתה של הכלה להיות אשת החתן. אין זה "קנייה" של מישהו או התחייבות ממונית, אלא "קנין" של איסור והיתר: עד היום הכלה היתה מותרת להינשא לכל אשר תחפוץ, וכעת היא מותרת רק לבעלה.

קודם נתינת הטבעת החתן אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". ולאחר מכן עונד לה את הטבעת על אצבעה.

נהגו שהחתן אוחז את הטבעת ביד ימין, והכלה מושיטה את אצבע יד ימין (אבל כמובן שאין זה מעכב, ואם נתן ביד שמאל או לאצבע אחרת – הקידושין תפסו).


קריאת הכתובה

נהגו לקרוא את הכתובה כאן, כדי להפסיק בין הקידושין = נתינת הטבעת – לנישואין = טלית.

אין שום חיוב לקרוא בדוקא את הסכום במעמד החופה, כמו"כ עצם קריאת הכתובה כולה או חלקה אינו חיוב גמור, ולכן במקרים מיוחדים ניתן לקצר את קריאתה ו/או לא לקוראה כלל (בכפוף לקריאת העדים את תוכנה קודם חתימתם).


טלית

פרישת הטלית נעשית כדי לסמל את החיבור בין החתן לכלה, לא עוד מאורסים אלא מעתה – נשואים. פרישת הטלית מייצרת את החיבור ביניכם לכן יש הנוהגים שהחתן עצמו פורש את הטלית עליו ועל הכלה יחד. הדבר נעשה בבגד של קדושה, המגן מכל מיני פורענויות. וכן לרמוז על סמיכות הפרשיות בתורה: "כי יקח איש אשה" ל"גדילים (טלית) תעשה לך…" (דברים כב, יב-ג).

ומברכים "שהחיינו" על הטלית, אבל הכוונה לא (רק) על הטלית אלא ובעיקר על שמחת החתונה.


שבע ברכות

כעת אחר שיש לנו בעל ואשה, אנחנו מברכים אותם בשבע ברכות.

את הברכות ניתן לחלק לקרובים או מכובדים (האבות, הסבים וכיו"ב). אך רצוי ככל וניתן להפחית במספר המכובדים שיוזמנו, הן מבחינה הילכתית אבל גם מחמת ההמולה והאריכות שהדבר גורם. את הברכה השביעית שבה משתפים את האורחים בשירה, נכון ליתן לאדם שיש לו את היכולת לכך…

אחר הברכות החתן שותה מהיין ומשקה את אשתו…


שבירת הכוס

נהגו לשבור את הכוס זכר לחורבן ירושלים. כלומר, השבירה מסמלת שעדיין לא הגענו לעולם מושלם, עדיין יש צער וחורבן, מלחמות ואסונות, ומצפים לגאולה, ולעולם טוב יותר.
כמו"כ השבירה גרמה לירידה מרוממות הרוח והשמחה שהיינו בה, אך לא לאורך זמן אלא מיד אחריה שוב חוזרים לשמוח, ומברכים את הזוג במזל טוב, ומחבקים ומתנשקים. בזה רומזים לזוג, שגם בחיי הנישואין יש ירידות ועליות, ועליהם לדעת שגם אם יש שבירה – לא להישאר שם אלא מיד לעלות ולהתקדם יחד בשמחה.

מזל טוב!!!